זוגיות- זהירות מציניות

בהמשך למאמר הקודם בנוגע להכרות השכלית ביניהם, צריכה להיות זהירות יתירה מציניות ולעג, [מיכון שנדרשת כאן עבודה פנימית ולא עבודה חיצונית], היינו באמת להשתדל להתחשב בהסתכלות השכלית שלו, שהרי אמר בן זומא (פרקי אבות ד,א) "איזהו חכם הלומד מכל אדם"  ובכלל זה בן זוגו. וביטול והקטנת השכל של האחר, מראה על קטנות השכל של עצמו, ולא על ראיה שכלית מפותחת ואוביקטיבית.

והביאור בזה  שאין להרגיש מאוים, בלתת לשני לחוות את דעתו בשלימות, מיכוון שאין זה על חשבון העולם השכלי שלי, וגם אין זה אומר, שאני לא מתכון לחשוף בפניו את ההסתכלות השכלית שלי, אלא בשביל שיהיה חיבור ושלום בית, בין שני הנפשות ובפרט בין השכלים המנגדים בטבעם, שהרי "אין דעותהם שוות", אז אני נותן קודם כל מקום אמיתי להשקפותיו וכו' וכן מוצא את הטוב והאור שנמצא בסברותיו, ורק לאחר מכן חושף את שכלי בעדינות רבה ובענווה, בכדי להתמזג עם שכלו, וע"י גישה זאת יהיה כאן מקום פנוי  שהשני יוכל להתייחס ברצינות גם להסתכלות השכלית שלי.

ובהרחבה יותר, אין זה אומר שנעשה את מה שהשני מציע באפשרות הראשונה וכדומה, או שאני מסכים לדעתו, אבל אני כן מחשיב ומכבד את דעתו בעולמי,  ומשתדל להבין את ההסתכלות שלו, וזה עצמו צריך לבוא בדיבור כלומר שאתה חוזר אחרי הנאמר לך, ומשקף לו את הצדדים החיובים והנכון שבתוך הדברים, ובנוגע למעשה בפועל  אז זה השלב שבא לאחר ההזדהות וגם פה צריך להתחשב בזה ובונה משהו חדש הנובע וקשור לטוב שנאמר ויחד עם זה מצרף את הטוב והנכון בהשקופתיי השכלים וכדומה.

וע"י החיבור השכלי באמת ובתמים יוולדו אי"ה רעיונות ותובנות, ועד לאפשריות מענינות ומתוקות, שכמעט ואי אפשר היה להגיע לבד.

              

       "וכל מגמתה ודעתה צריכה להיות,
להשתדל לרדת לסוף דעת בעלה ולדעת מה חפצו"                                                                                                             
(פלא יועץ אות א' עמ' 19)